מוצרים מחומרים חדשים

Suzusan 

התפתחויות טכנולוגיות מואצות של המאה ה-20 גרמו להתפוררותן של הרבה חברות משפחתיות מסורתיות ברחבי העולם, כאשר לרוב הדור הצעיר לא מוצא בהן את מקומו וזונח את העסק המשפחתי לטובת מקצוע מודרני. אצל משפחת מוראשי היפנית, הסיפור דווקא אופטימי יותר.

 הירויוקי מוראשי, הבן הצעיר של המשפחה נסע ללימודי אמנות בדיסלדורף והשכיל לגשר  בין המסורת המשפחתית לייצור טקסטיל בעבודת יד (טכניקת שיבורי) לבין ההקשרים התרבותיים העכשוויים. הוא מצא השראה בשילוב בין אלמנטים ישנים וחדשים בארכיטקטורה והוקסם מהאופן בו מבנים חדשים גדלו מעל ולצידם של מבנים היסטוריים. את ההתבוננות והמחקר של אלו המיר לעולם הטקסטיל המוכר לו מההיסטוריה המשפחתית.

שיבורי הינה טכניקה יפנית מסורתית לגימור חומרי טקסטיל שמשמעותה "סחיטה, לחיצה ופיתול". בטכניקה זו, חלקי בד מקופלים, נקשרים או מוכנסים פנימה, ובאמצעות מניפולציות אלו נוצר בד תלת ממדי בעל מבניות ייחודית המאפשר ליצור משחק צורני וצבעוני אינסופי על גבי הבד הגולמי. במקור יושמה הטכניקה על גבי סיבים טבעיים- משי, צמר וסיבים צמחיים דוגמת כותנה ופשתן, ובהמשך פנו בעלי מלאכה יפניים גם לבדים סינתטיים, דוגמת פוליאסטר וניילון, כמו גם עור ומתכות.

מתוך היכרות של התעשייה המשפחתית המסורתית, פיתח מוראשי קולקציית בדים בטקסטורות ייחודיות, ולצדם  גם גופי תאורה. כל אחד מחומרי הגלם מיוצר בעבודת יד באיכות גבוהה ומוקפדת: החומר הבסיסי הוא פוליאסטר המטופל בחום במהלך תהליך השיבורי, טיפול המאפשר לכבס לאחר מכן את הבד במכונת כביסה מבלי להרוס את האסתטיקה התלת ממדית. כל אחת מארבעת סוגי הטקסטורות יכולה להשתלב בתוך קונס' המתכת ליצירת גוף תאורה מפליא.

www.suzusan-shibori.com 

ננו אוריגמי

יכולותיו המקצועיות כמהנדס אפשרו למתיו שליאן ליצור פיסול קינטי מיוחד ומעורר השראה בנייר, החומר המסורתי והפשוט שמוכר לכולנו מחיי היום יום. שליאן, שמגדיר עצמו כמשתף פעולה, חוקר וממציא אשר מונע מתוך סקרנות ותהייה, נכנס אל תוך מסע סוחף ומרתק בזכות תכונות אלו.

לפני כשבע שנים שלח שליאן מקבץ מעבודותיו לחוקרים מובילים באקדמיה, וכך נוצר שיתוף פעולה עם פרופסור מקס שטיין. השיתוף בין השניים הוביל לכינון פלטפורמה משותפת של מדענים ואמנים- הקבוצה קיבלה קרוב לשני מיליון דולר מהקרן האמריקאית למדע לאומי עבור ארבע שנות מחקר בכדי לבחון את יכולתה של אמנות האוריגמי המסורתית ועתיקת היומין, להביא את עולם הננוטכנולוגיה הדו-ממדי אל עולם התלת ממד. הצלחה ביעד יכולה ליצור גל חדשנות מרתק בתעשיות המתקדמות בתחום האנרגיה האופטיקה ועוד.

www.mattshlian.com 

Stereolithography מקרה בוחן של המעצב פטריק ז'ואן

הדפסת תלת ממדית- סטראוליטוגרפיה, היא טכנולוגיה חדשה שפותחה רק בשנות ה-80 של המאה ה-20, ורק בעשור האחרון הפכה להיות נגישה לקהל המעצבים  והאדריכלים וממשיכה להפתיע ולהכות הדים. איכויות הגימור הפכו גבוהות יותר, עלויות הייצור נגישות יותר, וגבולות התכנון ממשיכים להימתח. אז איך זה עובד? המתכנן בונה מודל בתוכנת תלת ממד, ללא הגבלה של צורה, של סוג התבנית לייצור, או של צורך בחליצה- כל צורה שהיא! את קובץ התכנון מעבירים למכונה השולטת בטכניקת הבנייה, שמפרידה את המודל לשכבות דקיקות בעובי של כמילימטר ובונה כל שכבה בנפרד. בתוך המכונה ישנו מיכל מילוי של פולימר נוזלי או אבקה, המשתחררים בהדרגה. כך, שכבה אחרי שכבה נבנה האובייקט, כאשר קרן לייזר עוברת על השכבות הדקיקות ויוצרת את הפילמור –התקשות החומר ההופכת אותו אט אט לצורתו הפיסית הרצויה.

מספר מעצבים בינלאומיים אימצו את הטכנולוגיה, והפכו אותה לייצור של המוצר עצמו ולא של המודל בלבד. המעצב הצרפתי פטריק ז'ואן הוא אחד מהם. חלקכם אולי זוכרים לו את שרפרף ה- One_Shot.MGX, שרפרף המיוצר בחתיכה אחת בלבד, אשר נפתח ונסגר בזכות ציר אינטגרלי בחומר (בדומה לצירים אינטגרלים שאנו מכירים מאריזות פלסטיק חד פעמיות של סלטים טריים). בהשראת השרפרף שהקנה לו ניסיון בחומר ובטכנולוגיה ובהשראת הפריחה הטבעית, ייצר ז'ואן את מנורת השולחן Bloom, ומתח עוד יותר את גבולות הטכנולוגיה כשאפשר את פתיחתה של התפרחת ללא צורך במחבר נוסף (ברגים, קפיצים וכדומה)- צרור אנכי של מוטות פוליאמיד (המוכר בשם ניילון) נפתחים בצורה טבעית באמצעות עקרונות גרביטציה פשוטים. הקסם הזה טמון בטכניקת ה-SLS המאפשרת ייצור בחלק אחד של המנורה, תוך תכנון מראש והסתרה של המפרק האינטגרלי.

פרוייקט זה הוא חלק מסדרת הרהיטים SOLID  שעיצב ז'ואן, סדרה שהיא פועל יוצא של מחקר אודות האפשרויות האינסופיות של המידול המהיר. לשיטה יתרונות ברורים ופוטנציאל גדול הטמון בזמן הייצור עלויות הייצור, ללא הגבלות של צורה ולרוב בזכות שימוש בחומר אחד יחידי.

www.jouinmanku.com